בשמונה וחצי בבוקר, קצת אחרי שהילדים יצאו לבית הספר, נשמעו דפיקות על הדלת. בפתח עמד בחור צעיר, רזה וחיוור.
"אני יובל, חברה שלך שלחה אותי." הוא אמר ונכנס פנימה ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה הוא התיישב בסלון. התיישבתי מולו.
"אפשר" הוא אמר והדליק סיגריה
"לא, אי אפשר לעשן פה" עניתי לו "לא שאלתי," הוא חייך אליי "אני מאפשר לעצמי, זה משהו שלמדתי בסדנה נהדרת בפרדס חנה."
"תודה, אני סיימתי עם סדנאות. אבל אני חייבת לציין שהוקל לי, חשבתי שהיא שלחה לי מישהו מהשוק השחור שיציע לי הלוואה."
"אנחנו לא אוהבים שקוראים לנו ככה וזה ממש לא פוליטיקלי קורקט."
"לא הבנתי, אז אתה כן מהשוק השחור?"
"היום יותר נכון להגיד - שוק בגוון כהה."
הסתכלתי עליו. זה מישהו שהייתי מפרקת במכות בשנייה. "אתם לא אמורים להיות גורילות? איזה מטר תשעים של שריר?"
"אוי, את כל כך תקועה בשנות התשעים. היום הכל לוחמה פסיכולוגית, לא צריך שרירים. תראי, אין לי הרבה זמן, תסבירי לי מה את רוצה."
"אני רוצה לפרסם את הספר, שאנשים ייכנסו לאתר שלי לקרוא סיפורים ואז אולי גם מישהו ירצה לשמוע על המחזה, או הסדרה."
"אני לא מעוניין בסיפור חייך. שורה תחתונה, מה את רוצה?"
"לשווק את הספר, הייתי שמחה למשל לכתבה באיזה עיתון..."
"בשביל פרסום בעיתון את צריכה הלוואה של בין חמש-עשרה לעשרים ואחד אלף, תלוי מה גודל הכתבה ומי הכתב"
"אתה לא מבין, אני לא רוצה פרסום ממומן."
הוא צחק "הכל בעולם הפרסום ממומן, או שאת משלמת או שמשלמים לך."
"אני מעדיפה שישלמו לי" אמרתי לו
"תשני את השם לעמוס עוז" הוא ענה
"זה מה שיש לך להגיד לי?" שאלתי. "טוב, לא משנה... אז אתה יכול להציע לי הלוואה?"
"תראי, אני כבר הרבה שנים במקצוע הזה והחברה שלך אמרה שאת אומנית, אבל היא לא אמרה סופרת. עם סופרים אני לא מתעסק, זה כמו לזרוק כסף לפח." הוא קם והתחיל ללכת לכיוון הדלת, קמתי גם אני.
"אפשר מאפרה" הוא אמר
"אין לי..." התחלתי לענות לו ואז נזכרתי, "הבנתי, לא שאלת, אתה מאפשר לעצמך..." הוא טפח בחיבה על הגב שלי,
"תפסת את זה... אולי בכל זאת ייצא ממך משהו."
"יצא ממני ספר" אמרתי
אבל הוא כבר יצא ואפשר לעצמו לטרוק אחריו את הדלת.
(המשך יבוא...)
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט