ההודי ישב ישיבה מזרחית על פוף גדול.
התיישבתי על השטיח מולו. הוא ביקש לראות את כף היד שלי, הוציא זכוכית מגדלת קטנה ועבר על הקווים בכף היד שלי עם האצבע שלו, כאילו מסמן מסלול, תוך כדי שהוא מנענע את ראשו.
"מה אתה רואה שם?" שאלתי, אבל הוא רק המשיך לנענע את הראש מצד לצד.
"אני מבין שאת אוהבת לכתוב" הוא אמר.
"אתה רואה את זה בכף היד שלי?" התפעלתי.
"לא, הבנתי את זה כשניסית למכור לי את הספר שלך."
"ומה אתה רואה בכף היד? יש לי סיכוי?"
קולות כאב וגניחה נשמעו מעבר לקיר. ההודי עזב את היד שלי והתרומם לעמידה.
"מה קורה שם?" שאלתי
"זה הזקן שאני מטפל בו. אני כבר חוזר", הוא ענה ויצא במהירות מהחדר.
אחרי כמה דקות הוא חזר והתיישב מחויך על הפוף.
"אתה בעצם מטפל סיעודי פה בארץ?"
"כן, יש בעיה?" הוא שאל
"לא, פשוט חשבתי שאתה מומחה בקריאת כף יד, שזה הקטע שלך."
"הקריאה היא חלטורה, טיפול בזקנים לא יעשה אותי עשיר."
"אתה בכלל יודע לקרוא בכף היד?" שאלתי מודאגת
"בשביל תשובות צריך לשלם... הבאת כסף?"
"כן, כן, סליחה" הוצאתי מהכיס את העודף, "יש לי כאן שלושים ושלושה שקלים בדיוק."
הוא ניסה להגיד משהו אבל אז נזכרתי "חכה רגע! בעצם, יש לי יותר... סימה והבנות מהמשרד במס הכנסה העבירו לי."
"מס הכנסה?" הוא קפץ על הרגליים
"לא, אל תיבהל אתה לא מבין..."
"מיס, איי דונט ספיק היברו" הוא אמר, הודף אותי לכיוון הדלת.
"אבל שנייה לא הבנת..."
"מיסטר אפשטיין איז רסטינג נאו! מי נו היברו, ביי ביי."
הוא דחף אותי החוצה. שמעתי את הדלת ננעלת מבפנים.
(המשך יבוא)
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט