"אני לא יודעת מה לעשות" אמרתי לחברה שלי כשישבנו יחד בבית הקפה, "אף אחד לא מכיר אותי, מי יקנה את הספר שלי בכלל..."
"את סתם לחוצה" היא אמרה לי, "את יודעת מה את צריכה לעשות?"
"למכור?"
"לא, תצאי למסע של גילוי עצמי, כל הסלבס עושים את זה, זה הדבר הכי חם עכשיו."
"את מתכוונת שאני אתחיל לחבק עצים?"
"את לא חייבת לחבק עץ" היא הניחה את היד שלה על שלי, "את יכולה להתחיל עם עציץ, אולי סוקולנט, סוקלנטים מאד טרנדיים עכשיו."
"אבל אין לי תקציב לסדנאות האלה..."
היא סימנה למלצרית שתעשה לנו חשבון.
"תצטרכי להסתדר עם מה שיש" היא אמרה ונתנה למלצרית שטר של מאה שקלים.
המלצרית חזרה עם עודף של שלושים ושלושה שקלים.
"את רוצה אולי לקנות ספר?" ניסיתי לשאול אותה, אבל היא כבר קמה והתחילה ללכת לכיוון היציאה ואז הסתובבה אליי, לרגע חשבתי שאולי היא שוקלת את עניין הספר, אבל היא רק אמרה - "תשמרי את העודף" והלכה.
"טיפ לא רע" אמרתי למלצרית.
"היא התכוונה אלייך" אמרה לי המלצרית ואז הנמיכה את הקול שלה, "אל תתביישי זה בסדר, גם אני רציתי להיות פעם אומנית... שחקנית תיאטרון."
היא הניחה יד על הכתף שלי ונאנחה.
"איזה קטע, את יודעת שכתבתי מחזה?" שאלתי אותה, אבל היא כבר הלכה לשרת שולחן אחר.
(המשך יבוא)
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט