התעוררתי מצלצול הטלפון. על הצג הופיע מספר לא מוכר.
עניתי בחשש אבל עם תקווה נאיבית שזו אראלה ממפעל הפייס (תקווה שמלווה אותי בעקשנות, למרות העובדה שאני לא ממלאת טפסים).
"נתנאל אלבר?" שמעתי קול נשי מהצד השני.
"כן?" עניתי בחשש.
"מדברת סימה ממס הכנסה, אני בוחנת את התיק שלך,"
מה יש לבחון בתיק שלי? חשבתי לעצמי, אין בו כלום. בעצם, כלום זו מחמאה, עם כל ההוצאות, בטח יש שם וואקום. חור שחור.
"ואני רואה שכבר תקופה ארוכה אין לך הכנסה." היא המשיכה ואז השתתקה.
"כן, לא היו לי הכנסות" ניסיתי לענות לה באדישות, אבל הקול שלי עלה בארבע אוקטבות (אולי חמש, אני לא חזקה במוזיקה).
"ומה קרה פתאום שיש לך רק הוצאות?"
"אהה התחלתי לכתוב, אני אומנית עכשיו. כתבתי ספר ומחזה, אפילו סדרה. רוצה שאקריא לך משהו?" שאלתי.
בצד השני סימה חרחרה, היה נשמע שהיא מנסה להגיד משהו, אבל לא יוצא לה קול.
"סימה? סימה, את איתי?"
"כן, סליחה, אני מצטערת, זה פשוט נושא רגיש אצלי. זה קרה גם לאחיינית שלי."
"ביקורת מס?"
"לא. אומנות. קשה לי לדבר על זה." היא השתנקה.
"סימה, את בטוב?"
"בחורה מקסימה, העולם היה פרוס לרגליה. הציעו לה להיות מפקחת על גני ילדים, אפילו מנהלת סניף של "ארומה" בירוחם, אבל היא סירבה. רצתה לבטא את עצמה. נפלה לאומנות, ולא סתם - אומנות פלסטיק!"
"פלסטית?"
"ילדה מסכנה"
"מה קרה לה?"
"מינוס ארבע מאות אלף בבנק, זה מה שקרה לה" סימה יבבה, "אני לא יכולה יותר עם האומנים האלה. לא יכולה, זה כמו לצפות בתאונת רכבת."
"סימה?..."
אבל סימה כבר ניתקה.
אחרי חצי שעה התקשר אליי צביקה רואה החשבון שלי, ועדכן שממס הכנסה הודיעו שהביקורת הסתיימה, וגם שסימה והבנות מהמשרד העבירו לי בביט תרומה לעילוי נשמתי...
(המשך יבוא)
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט