ירדתי לגינה הציבורית לנשום קצת אוויר ולהירגע.
"את מחכה למישהו?"
לידי נעמדה ילדה קטנה עם שיער שחור שנראתה לי מוכרת.
"מי את?" שאלתי אותה
"אני הילדה הפנימית שלך" היא אמרה
"אין מצב," אמרתי לה "בקושי לעצמי אני מוצאת מקום."
היא גלגלה עיניים
"זה לא מנומס לגלגל עיניים" אמרתי לה
"את יודעת, את לא נחמדה בכלל. זה ממש מבאס לדעת שזה מה שיצא ממני." היא ענתה לי
"גם את לא שיא החביבות"
"אני עוד ילדה, את עוד רגע בת חמישים!"
"זה לא עוד רגע, ואני גם לא נראית"
"זה ממש עוד רגע ואת ממש נראית"
"רוצה לשמוע סיפור?" ניסיתי גישה אחרת
"לא. הסיפורים שלך מלחצים אותי" היא אמרה
"מה מלחיץ בסיפורים שלי?"
"אף פעם אי אפשר לדעת איך הם ייגמרו, או אם יקרה משהו מוזר"
"אבל ככה המוח שלי עובד. חוץ מזה, מה כיף בדברים צפויים?"
"זה מרגיע ונותן ביטחון, שזה ממש חשוב בגיל שלי. למשל," היא המשיכה "אני יודעת מה הטעם של גלידה פיסטוק, אבל עדיין ממשיכה לאכול אותה וזה כיף."
"סיפורים זה לא כמו גלידת פיסטוק!" עניתי לה כועסת.
היא נעמדה, "סיפורים זה בדיוק כמו גלידה פיסטוק!"
"את מתנהגת כמו ילדה" אמרתי
"כי אני ילדה! אבל את יודעת מה? אני כבר לא רוצה להיות הילדה הפנימית שלך!" היא אמרה בכעס והתחילה להתרחק.
"נראה לי שאני אצליח לשרוד בלי פנימית," צעקתי אליה "זה לא שאני צמיג של טרקטור!"
אבל היא כבר לא שמעה אותי...
(המשך יבוא)
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט וקישור למקור