"אני רוצה להזמין אותך למסע פנימי" אמר לי השמאן.
"אבל אני צריכה לפרוץ החוצה - זאת הבעיה שלי, אתה מבין אני כתבתי ספר..."
"ששש..." הוא קטע אותי, מרים את המקל שלו באוויר, "את צריכה שקט, כשתמצאי את השקט בפנים, תמצאי את השקט בחוץ. שבי!"
רציתי לענות לו, אבל הוא כבר התחיל למלמל תפילות ומנטרות בשפה לא ברורה, אז התיישבתי. השמאן עבר בין כולם, עם משקה שנראה לי מפוקפק ונתן לכל אחד מאיתנו לשתות ממנו.
לידי ישבה אישה עם גופייה כתומה.
"תגידי, נראה לך שזה עובד?" שאלתי אותה, למרות שבאותו הרגע לא ממש התעניינתי אם זה עובד או לא, רק רציתי מישהו לדבר איתו.
"ברור שלא." היא ענתה
"אז למה את פה?" שאלתי
"אני כתבת" היא אמרה לי בשקט, "אני עושה עבודת שטח לכתבה גדולה."
"ועל מה הכתבה?"
"על נשים כמוך"
"מה זאת אומרת נשים כמוני?"
"נשים במשבר גיל המעבר שמנסות לחפש את עצמן ואז כותבות ספר, או לומדות יפנית, או צובעות לכתום. שמאנים הם מגנט למבולבלות כמוך."
"אני לא מבולבלת, ולא כתבתי ספר כי אני במשבר" עניתי לה נעלבת, אבל היא בכלל לא הסתכלה עליי ורק אמרה - "תני גם לאחרים לדבר."
הסתכלתי לצדדים, כולם היו בשקט.
"על מה את מדברת?"
"ששש... הדולפין הסגול, הוא מנסה לדבר עכשיו."
חשבתי שהמשקה עלה לה ממש חזק, אבל אז פתאום ראיתי אותו גם, דולפין סגול ענקי שעמד בקצה החצר וגלגל לעצמו סיגריה. המבטים שלנו נפגשו.
"אני לא מעוניין לשמוע על הספר שלך." הוא אמר
"זה לא עוזר לי להרגיש טוב עם עצמי. גם המשקה הזה שאתם מחלקים, לא בא לי טוב."
"מאוכזבת? תעמדי בתור," הוא ענה "השמאן המהולל שלך מעכב לי תשלומים מספטמבר."
(המשך יבוא)
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט