"זאת קרחת אמיתית או גילוח?" שאלתי אותו
"אני נזיר", הוא אמר מזדקף בישיבת הלוטוס שלו ומסדר את הגלימה
"אני סופרת" אמרתי לו קצת בגאווה
"מה זה אומר להיות סופרת?"
"מה זה אומר להיות נזיר?"
"אני עושה הרבה מדיטציות, מתכנס אל תוך עצמי ומגיע לתובנות."
"אני גם מתכנסת לתוך עצמי, אבל לא הגעתי לשום מקום..."
"למה באת לכאן?" הוא שאל
"למה כולם באים אליך? למצוא משמעות לחיים. לקבל טפיחה לאגו, שאני לא גרגר אבק ברוח, שאולי בכל זאת יש לחיים שלי משמעות."
הנזיר כבר לא הסתכל עליי, הסתובבתי כדי לראות על מה הוא מסתכל.
"אה, זה יואל, הפסיכולוג שלי, אל תתייחס אליו" אמרתי לו.
"מה הוא עושה פה?"
"הוא דמות כל כך משמעותית בחיים שלי, שהוא תקוע לי חזק בראש ומופיע בכל מיני סיטואציות לא מתאימות."
"דווקא נשמע מאד מתאים עכשיו" יואל התקרב אלינו, "את חוזרת על אותם דברים שאת אומרת בטיפול, אותו תיאור קודר של חייך, ואת עדיין מסרבת להודות שאת בדיכאון."
"אתה רק רוצה שאכניס לגוף שלי כדורים!" אמרתי לו בכעס.
"לא אכפת לי מה תכניסי לגוף שלך" הוא אמר, "רק תוציאי אותי החוצה. יש לי עוד מטופלים חוץ ממך, שלא נדבר על זה שאת כבר חייבת לי כסף על ארבע פגישות."
(המשך יבוא)
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט