נכנסתי הביתה, בסלון ישבו כולם - ההודי, הנזיר, הילדה הפנימית, יואל הפסיכולוג, יואב מהשוק השחור, כולם...
"שבי" יואל החווה בידו על הכיסא לידו. רציתי לשאול משהו, אבל בדיוק דלת השירותים נפתחה. הדולפין הסגול יצא משם.
"אני רואה שהיא הגיעה" הוא אמר
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי את יואל
"אנחנו עושים לך התערבות" הוא ענה
"מאיפה כולכם מכירים בכלל?"
"אמרתי לכם שאין לה מושג." אמר ההודי התחלתי להילחץ,
"אני לא מבינה איך נכנסתם לכאן ומה אתם רוצים ממני."
"אני רוצה שתיקחי נשימה עמוקה..." יואל התחיל להגיד לי אבל קטעתי אותו.
"לפני שאני לוקחת נשימות, ההתערבות הזאת, זה טיפול בתשלום? כי עם התעריף השעתי שלך, נראה לי שאני אעבוד על הנשימות אחר כך."
יואב הדליק סיגריה. הדולפין חייך והדליק גם. "לא ידעתי שאפשר כאן" הוא אמר.
"זה לא רלוונטי, הוא מאפשר לעצמו" אמרתי לדולפין אבל הוא לא הקשיב, הוא הלך לחפש מאפרה.
"אז מה הקטע של ההתערבות הזאת?" שאלתי את יואל
"את צריכה להתאפס על עצמך" אמרה לי הילדה הפנימית
"לא אמרת שאת הולכת?" שאלתי אותה, מנסה לא להרים את הקול ליד יואל כדי שירשום לפניו שאני מתקדמת בטיפול.
"יואל הכריח אותי לבוא." היא אמרה, "אם לא תשלימי איתי, את לא תתקדמי לשום מקום." היא חייכה אליי חיוך מתריס ומעצבן במיוחד וחרצה לשון.
"את יכולה לכתוב - הוציאה לשון, שזה יישמע יותר עממי, כמו שאת מדברת" אמר לי הנזיר.
"איך אתה יודע מה אני כותבת בזמן ש..." אבל הנזיר לא ענה ומאחוריי שמעתי קול מוכר.
"נתי, מה את עושה?"
הסתובבתי וראיתי את העֵזֶר בעדי
"אוי, טוב שאתה פה, אני מנסה לכתוב ומשגעים אותי!"
הוא הסתכל לצדדים. "אבל מה את עושה? הלפטופ שלך סגור ואת מדברת אל עצמך."
"רגע," נעמדתי "אתה לא רואה אף אחד? יואל? ההודי? הפנימית המעצבנת? הדולפין הסגול?"
"דולפין סגול? לקחת משהו?"
הסתובבתי בחזרה, הם עדיין ישבו שם כולם והסתכלו עליי. הדולפין שלא מצא מאפרה איפר לתוך ספל קפה.
"זה מה שניסינו להגיד לך, את מדמיינת דברים במקום לקום ולעשות משהו... תפסיקי להמציא דמויות ותתחילי לעבוד. אין דרך להתחמק מזה." יואל אמר.
"להתחמק ממה? כל מה שאני עושה זה לנסות לשווק את הספר..." עניתי
יואל קם וניגש לדלת ואחריו קמו כולם והתחילו לצאת. "ולשאלתך," הוא אמר לפני שיצא "אני אשלח לך חשבונית בסוף החודש ואל תאחרי בתשלום, כי יש לי מע"מ על הראש."
"אבל אמרת שאני מדמיינת, אז מה קשור חשבונית עכשיו?" שאלתי
"מיסים צריך לשלם, אין דרך להתחמק גם מזה", הוא אמר וסגר אחריו את הדלת.
"קלאסי לפסיכולוג" מלמלתי לעצמי, "גובה לך על שעה אבל נעלם אחרי 45 דקות"
והתיישבתי לכתוב.
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט