בהתחלה לא שמעתי מה הוא אמר, בדיוק שטפתי כלים במטבח.
אמנון ישב בסלון. אני לא אוהבת שהוא מדבר איתי כשאני מדיחה כלים. אני לא מצליחה להבין מה הוא אומר וכל שנייה אני צריכה לעצור את המים.
אמנון, כאילו בכוונה להרגיז, הכי אוהב לדבר איתי מהסלון.
"שנייה אני איתך!" צעקתי לו, ניגבתי את הידיים ונעמדתי בפתח של הסלון.
"לא שמעתי מה אמרת."
"החלטתי שאני לוקח אישה שנייה," הוא אמר, לא מוריד את העיניים שלו ממסך הטלוויזיה.
התחלתי לצחוק, אף פעם לא ידעתי שהוא יכול להיות כזה מצחיק, תמיד הוא היה רציני על גבול המשמים. "אני לא צוחק," הוא אמר לי, ומהטון שלו יכולתי להבין שהוא רציני. "מה ומי אתה חושב שאתה? שייח בדואי? אנחנו גרים ברעננה פור פאק סייק. אנחנו חיים בשנת 2018, מגדלים שלוש בנות ושנאוצר, קוראים לך אמנון, לא מוחמד, אפילו לא קובי, פאקינג אמנון! גבר אשכנזי בן ארבעים ושתיים. מה קורה איתך? אתה אפילו לא מסוגל לפצח גרעינים כמו שצריך."
בשלב הזה כבר ממש התעצבנתי, גם מהרעיון אבל בעיקר מהעובדה שהוא המשיך לצפות בטלוויזיה ולא הסתכל אליי, ואז הוא הרים אליי את העיניים, נעץ בי מבט מלחיץ ודיבר ממש לאט.
"את לא הבאת לי בנים, אין לי מי שימשיך את השושלת."
אינסטינקטיבית הסתכלתי אחורה לבדוק אם יש איזה צוות של מצלמה נסתרת מאחוריי. לא היה שם כלום.
"שושלת? על איזה שושלת אתה מדבר לעזאזל? שושלת שוורץ? מה נסגר איתך?"
"אני צריך בן שימשיך את השושלת, את הבאת לי רק בנות. גם התקפי הכעס שלך די נמאסו עליי."
"אמנון, זה משבר גיל ארבעים מאוחר? מי תתחתן איתך ועוד כאישה שנייה?"
"את לא תביני," הוא אמר, הרחיק ממנו את שקית הדוריטוס וניער מהכרס שלו פירורים.
הסתכלתי עליו. ממש סרקתי אותו, לא כמו אשתו, יותר כמו שדכנית ספקנית. הראש שמתחיל להקריח, הכרס שמנסה להסתתר מאחורי חולצת הטריקו שלבש, המכנסיים הקצרים, קצרים מכדי להסתיר את הרגליים הלבנבנות שהציצו מהם.
"את לא תביני," הוא אמר לי שוב.
"ברור שאני לא אבין, אנחנו במאה העשרים ואחת. אם אתה רוצה להתגרש תגיד לי, אין צורך להמציא סיפורים על המשך שושלת שוורץ."
"אין סיכוי שאני מוותר עלייך," הוא אמר לי כמעט בוכה.
זה השלב שבו נהייתי מודאגת.
"אמנון, אתה לוקח משהו?"
"הוא דיבר אליי, את מבינה? אין לי ברירה?"
"מי דיבר אליך?"
"אלוהים, הוא אמר לי שאני צריך להביא בן זכר, להמשיך את זרעי, שאני צריך להגשים את הייעוד שלי ולמשול על הארץ."
"אמנון, מה לעזאזל קורה איתך? על מי תמשול? אתה בן ארבעים ושתיים, יש לך קיבה רגיזה ואתה מייבב בסרטים של וודי אלן. יש לכם עבר של סכיזופרניה בממלכת שוורץ? מה נסגר?"
אבל אמנון אמר שהוא לא מוכן כרגע לפרט יותר ופשוט שתק עד שנכנסנו למיטה, וגם אז הוא רק אמר בשקט "לילה טוב," סובב אליי את הגב והלך לישון.
למוחרת בבוקר חשבתי לעצמי שטוב שלא יצא לנו שוורץ זכר, כי אולי לגברים במשפחה יש רגעי טירוף בלתי נשלטים פעם בארבעים ושתיים שנה (רק לגברים, כי את אמא שלו אני מכירה ממש מקרוב ולדעתי היא משיגנע כל שנה, כל השנה).
באופן מפתיע הייתי רגועה. אתמול הייתי בטוחה שהמשפחה שלנו מתפרקת והנה כלום לא השתנה. אמנון הלך לעבודה במשרד רואי חשבון ואני לקחתי את הבנות לבית הספר ונסעתי למשרד שלי. זה קרה שבוע אחרי. סיימתי את סיבוב השינה לבנות, אמנון עוד לא היה בבית אבל זה היה דבר רגיל לימי שני (אלו הימים שהוא מושך בהם ועובד עד מאוחר).
בערב דלת הבית נפתחה והוא נכנס פנימה עם אישה צעירה ממש, נראית בערך בת עשרים. היה לה שיער ארוך, בהיר ויפה.
"תכירי," הוא אמר לי, "זאת המלכה מיטל, אשתי השנייה. היא תישן כרגע בחדר האורחים ואנחנו נעצב לה אותו בקרוב."
"אמנון! וואט דה פאק?!" אמרתי לו.
"אני מבקש ממך, אסנת, זה לא הזמן לקלל. שמרי על הפה שלך וכבדי את המעמד."
"על איזה מעמד אתה מדבר?" שאלתי אותו בלחישה עצבנית כדי לא להעיר את הבנות, "זה שבעלי השתגע ורוצה למשול אלוהים יודע במה?"
"אסנת, אנחנו דיברנו על זה, זה לא פשוט גם בשבילי," הוא ניסה להסביר.
הרגשתי שאני נחנקת, הייתי חייבת לצאת לנשום אוויר. באוטומט לקחתי את הנייד ואת המפתחות של האוטו ויצאתי מהבית, אבל איך שהגעתי לרחוב הבנתי שהשארתי את הבנות ואת השנאוצר עם הבעל שלי שמפתח הפרעות אישיות ועם אישה בת עשרים שאין לי מושג מאיפה היא הפציעה פתאום, ועוד קוראים לה מיטל...
מיטל זה בכלל לא שם של מלכה, ולרגע הזדעזעתי מעצמי שזה באמת מה שמטריד אותי, אם השם מיטל נשמע כמו שם של מלכה.
הסתובבתי בחזרה לבניין ובמקום לעלות במעלית החלטתי לעלות ברגל, שיהיה לי זמן לחשוב.
הבעל שלי משתגע, אולי זה ייפתר עם כדורים, אולי הוא צריך אשפוז. אני חייבת להתקשר להורים שלו, להבין אם היו דברים כאלה במשפחה. אולי צריך להרחיק אותו מהבנות, שאלוהים לא יגיד לו להעלות אחת מהן לעולה... הוא נראה ממש רציני לגבי השיחה הזאת איתו.
כשהגעתי למעלה כמעט שלא הייתה לי נשימה. ההחלטה לעלות שבע קומות ברגל כשהמעלית עובדת זו החלטה של מצב קיצון, אין ספק.
פתחתי את הדלת, אמנון עמד בפינת האוכל עם המיטל הזאת ודיבר אליה בשקט. אין לי מושג מה הוא אמר כי נשיפות המאמץ שלי האפילו על כל רעש חיצון.
"אמנון," אמרתי לו, "אני מבקשת שתוציא את המיטל הזאת מהבית ומחר בבוקר אנחנו נפתור את הסוגיה הזאת."
"המלכה מיטל."
"מה?"
"קוראים לה המלכה מיטל."
"אמנון! צאו מהבית!" עכשיו גם הרמתי את הקול.
הוא אחז ביד שלה ויצא החוצה, אפילו לא בדרמטיות.
בבוקר קמתי להוציא את השנאוצר לפיפי של בוקר. הכול ייפתר, אמרתי לעצמי, את אישה פרקטית.
אשפוז או לא, יהיה בסדר.
השנאוצר משך אותי בכל הכוח לכיוון הרחוב הראשי, שרעש מדי לשעה כזאת מוקדמת.
הרמתי את העיניים שלי מהשנאוצר, מולי נסעה כרכרה מוזהבת רתומה לארבעה סוסים לבנים, ככה באמצע הרחוב הראשי. בתוכה ישבו אמנון ומיטל ונופפו לקהל שהריע. בתוך הקהל הצלחתי לזהות את הירקן שלנו וגם את השכנים מקומה שלוש.
כמה ילדים רדפו אחרי הכרכרה וצעקו, "יחי המלך אמנון!" ורק אני והשנאוצר נשארנו במקום; אני במכנסי פיג'מה ועם שקית קקי ביד והשנאוצר שנובח על הכרכרה המתרחקת.
"בוא נלך מפה," אמרתי לשנאוצר, "נבדוק בגוגל אם מלכים משלמים מזונות."