אתמול שוב שכבתי עם אייל.
עם אייל זה לשכב, זה לא זיון ובטח לא לעשות אהבה. זה משהו יותר זורם כזה, כמו עוגייה ליד הקפה. טעים אבל לא הכרחי.
זה מתחיל בפגישה מקרית בדרך כלל בערב, בפיצוצייה היחידה בשכונה שאפשר למצוא בה טורטית ובמבה אדומה, ומשם אנחנו זורמים אליו לדירה.
בסלון שלו על הספה האדומה אנחנו שותים בשקט תה ירוק ובוהים ביחד באקווריום הקטן שמונח על השולחן. בתוכו – סירה קטנה, תיבת אוצר ודג זהב אחד. דג זהב שנראה לי כל כך בודד, כמוני.
לפעמים נוצרת שיחה לא מחייבת ולפעמים בקושי מחליפים כמה מילים, ואז אנחנו שוכבים. חוויה שדומה למחווה של נימוס, כמו לחיצת יד או נשיקה על הלחי.
כשאנחנו אחרי, לפעמים הוא הולך לסלון ושם שיר של בילי הולידיי ואני נשענת אחורה על הכרית היחידה במיטה ובוהה בתמונה על השידה שלו.
בתוך מסגרת פשוטה מעץ, תמונה של ילד יפה עם עיניים חודרות. כזה שבטוח לא סתם ישכב עם בנות כשיגדל. כזה שיעשה אהבה וישבור לכל השכונה את הלב.
אייל נשכב לידי ואני מלטפת את התלתלים שלו וחושבת – לאן נעלם הילד הזה, מה קרה לו? ולמה המבט שלו לא חודר לי את העור כמו בתמונה?
אחר כך אני מתלבשת וכשאני יוצאת הוא כבר חצי ישן.
בבוקר שאחרי אני מתחילה להרגיש את הדקירות ויודעת שזה יבוא.
חצי רדומה אני יורדת למכולת של אלושע לקנות מיץ חמוציות. חם בחוץ והקור של המזגן תמיד מפתיע אותי. לפעמים נדמה לי שאלושע מכוון מזגן לשש־עשרה מעלות רק כדי לראות מי מגיעה בלי חזייה, ולפעמים אני בוהה בתלתלים המפוארים על הידיים שלו ותוהה אם הוא בכלל יכול להתקרר.
אלושע גדול כמו מקרר, ספון בכיסא שלו כמו דוב בשנת חורף. הוא כבר יודע מה אני באה לקנות.
"חכי," הוא אומר לי, שולף מלמעלה ארגז עם בקבוקים שהוא עוד לא סידר ומניח אותו לידי.
הוא לא מדבר הרבה אלושע, כאילו בתרגום מרוסית לעברית המילים כבדות לו בפה.
אני מחייכת אליו חיוך של תודה שיוצא חצי עקום, חיוך של כאב, משלמת ויוצאת עם הבקבוק.
בבית אני הולכת בזהירות לשירותים, כל צעד מדוד, כאילו אם אלך לאט יש סיכוי שהכאב יפחת.
האסלה קרה והנה שוב הכאב השורף, השריפה עולה לי מהשלפוחית לעיניים.
אתמול שכבתי עם אייל.
עם אייל זה לשכב, זה לא זיון ובטח לא לעשות אהבה, אבל משהו לא ברור באייל מצליח בכל פעם לייצר אצלי שריפה בשלפוחית, בעיניים ובלב.