אושר אוהב ללכת לזונות.
עד לא מזמן בכלל מ'כפתלי. חוסך לי, ככה אני יכולה לישון כמו שצריך, והוא לא שולח את הידיים המזיעות שלו לגוף שלי. גיליתי את זה לפני חמש שנים בערך, ופייר, שמחתי. כשהוא חזר מהעבודה בצוהריים הכנתי לו קובה סלק שהוא אוהב, ואיך שהוא התחיל לאכול התיישבתי מולו עם הקפה שלי.
"אני יודעת שאתה הולך לזונות." אמרתי לו ככה. לא אוהבת לשחק משחקים, מה שיש – אני אומרת.
הוא כמעט נחנק מהקובה. "אל תדאג אושר, לא'כפתלי באמת," אמרתי לו, "רק אל תלך לקטינות ואל תביא מחלות, והכי חשוב, אל תגמור לי ת'חיסכון לפנסיה."
הוא בקושי הצליח ללעוס ולבלוע את מה שהיה לו בפה.
הוצאתי את הפנקס הקטן שלי מהכיס. "תראה," אמרתי לו, "נכניס את זה לתקציב השבועי, אבל אתה לא עובר את המכסה, כן? ואל תסתכל עליי, כי אין מצב שאני עושה לך השלמות."
אושר אוהב ללכת לזונות. הוא מבסוט, יש לו תקציב קבוע, לזונה, לקונדומים, ולפעמים, כשהוא לא מתחזר, יש לו מספיק אפילו לטיפ.
אבל ערב אחד שוב הרגשתי את הנשימה הכבדה שלו על הצוואר שלי.
"אושר, שחרר ממני, תיצמד לתקציב," אמרתי לו, אבל היד שלו נשלחה לבטן שלי.
קפצתי מהמיטה. "מה יש'ך?" שאלתי אותו, "יש לנו דיל. תכבד!"
"נגמר לי התקציב," הוא אמר והתיישב בעצמו.
"יאללה אושר, אל תחרטט אותי, נהיית השפן של אנרג'ייזר? מה נסגר?"
"לא," הוא ענה לי, "הייתה עליית מחירים."
אושר הטמבל הזה אף פעם לא ידע להתמקח, והסוחרים כאילו מריחים את זה. כל פעם דופקים לו מחיר. בגלל זה אני אחראית על התקציב. אין מצב אפילו שאני נותנת לו ללכת לבד בחמישי לשוק.
"תן לי ת'כתובת."
"את מה?"
"ת'כתובת של הזונה."
הקיצר, הבאתי את הבת של דינה שתעשה בייביסיטר והלכנו לפגוש אותה.
שני אוטובוסים החלפנו בשביל הזונה הזאת. עלינו במעלית לקומה שלוש. על הדלת לא היה שם, רק מספר.
אושר צלצל בפעמון. היא פתחה את הדלת, בחורה שנראתה גג בת עשרים וחמש, עם שמלה קצרה מנומרת, כפכפים ויותר מדי רימל. אפילו לא השקיעה בנעל עקב עם המחירים שהיא לוקחת.
היא הסתכלה עליי ואז על אושר. "אהה, זה אתה... אם היא מסתכלת זה תוספת תשלום."
"בדיוק באתי לדבר איתך על כסף," נדחפתי בינה לבין הדלת, מושכת את אושר פנימה.
"הבנתי מאושר שהעלית מחירים.
" עמדנו שלושתנו במטבח. היא לא הציעה לנו לשבת.
"מי את? אישה שלו?"
"ברור שאני האישה שלו, אחרת מ'כפתלי מהכסף. אז מה הקטע עם המחיר?" שאלתי.
"את יודעת, יוקר המחייה, עליות מחירים, הכול יקר."
"מה קשור עליות מחירים? מה את עגבנייה?"
"סליחה?! אני זונה מקצוענית, זה שווה כסף."
"מקצועית? מה זה זונה מקצועית, מה, למדת בהרווארד? את קונה קונדומים עם רצפט?"
"חמודה, אז אולי את תעשי נעים לבעל שלך?"
"תקשיבי לי טוב. אני עשיתי לו נעים מספיק כדי לדעת שלא צריך יותר מדי. 'סתכלי עליו," אמרתי לה ומשכתי אותו מהסוודר עד שהוא נעמד בינינו.
"זה עבודה קשה בשבילך? שתי דקות בהגזמה והוא כבר בחיבוקי של אחרי."
"אז תעשי את." "אל תגידי לי שאני אעשה, גיברת. אני עושה מספיק. ספונג'ה, צוהריים חם כל יום, שלא נדבר על החמש ילדים שילדתי לו. מספיק יש לי על הראש, בשביל זה אני משלמת לך."
"אהה, יופי, אז פתאום זה כן מקצוע?"
לא פראיירית זאת, חשבתי לעצמי. "מה מסתכלת? רוצה גם חמודה? אולי תעשו מנוי משפחתי."
"אם היה לי כוח לזיונים כבר הייתי עושה את אושר וחוסכת את הכסף לשיפוץ במטבח. מאה חמישים!" אמרתי לה.
"בשביל מאה חמישים אני לא יוצאת מהמיטה," היא אמרה לי.
"את לא צריכה לצאת," עניתי לה.
"מחיר חדש זה חמש מאות."
"חמש מאות לשתי דקות עבודה?" "זה מחיר שלי, יש זונה פחות מקצוענית במאתיים."
"זה אושר!" הצבעתי עליו, "בחייאת אבוק, זה כסף קל, זה תקתוק בין לקוחות!"
בסוף סיכמנו על ארבע מאות שקל כולל קונדום, ואושר לא מקבל חיבוקים אחרי.
"אל תתבאס, אני אקנה לך דובי," אמרתי לו בדרך הביתה, "יותר חסכוני."
1