עצרתי את היונדאי בקצה המושב. לקחתי את חפירה מהמושב האחורי ויצאתי מהרכב. לאוניד יצא אחריי, עדיין מחזיק את בקבוקי הבירה ביד.
"אני צריך את העזרה שלך," אמרתי לו. "אני לא רוצה שירדן תעזוב אותי. אני חייב קצת רגשות, אפילו לא את כולם. קצת חמלה, קצת אמפתיה, אולי איזה רגש אשם. משהו שיראה לה שאני מוכן להיות בן זוג ואחר כך אבא."
"אבא שלי גידל אותי בלי כל השטויות האלה," הוא אמר.
"ותראה איך יצאת. אפילו לא היו לך רגשות לקבור."
"בדיוק! אותי לא היה צריך לתקן. וזה מה שהחברה שלך לא מבינה."
"אתה לא מבין בנות," אמרתי לו.
"אתה לא יוצא עם הבנות הנכונות," הוא אמר.
רציתי לענות לו, אבל המבט שלי נדד לרגע ממנו אל השדה וראיתי את מה שלא שמתי לב אליו מוקדם יותר. במקום שבו היה רק שדה, עמד בניין, ממש על קברי הרגשות שלנו, ועוד אחד לידו ועוד אחד. שלושה בניינים נבנו בשטח שבקצה המושב. הרגשתי מסוחרר אז נשענתי על היונדאי.
"מה קורה, זרחי? ירד לך כל הצבע מהפרצוף." לאוניד נראה מוטרד, מה שהלחיץ אותי עוד יותר, כי לאוניד כמעט אף פעם לא נראה מוטרד.
לא יכולתי לדבר, רק הרמתי את היד והצבעתי לכיוון הבניינים. הוא הסתכל על הבניינים כמה שניות ואז נשען על היונדאי לידי והושיט לי בקבוק בירה אחד.
"תשתה, זרחי, זה יחזיר לך קצת צבע לפנים."
"מה יעזור לי צבע עכשיו? היא לא תתחתן איתי ככה בחיים, אתה לא מכיר את ירדן. כשהיא מחליטה משהו היא לא זזה מטר."
"אין מה לבכות עכשיו, זרחי, ממשיכים הלאה."
"אבל אני רוצה להמשיך הלאה עם ירדן. אתה לא מבין? הכול נעלם. כל הרגשות שקברנו, הכול מתחת ליסודות של הבניין."
"לכל דבר יש פתרון, הכול עניין של כסף," הוא אמר.
"אתה לא מבין! רגשות זה לא משהו שאפשר לקנות בכסף."
"אתה לא מבין, זרחי. אפשר לקנות הכול בכסף. רק צריך לדעת איפה. ומי יודע, אולי אפילו תקנה את הרגשות שלך בחזרה או תשדרג."
לקחתי לגימה מהבקבוק, פחות בשביל הצבע בפנים ויותר כדי לשרוד את השיחה.
המשך יבוא ...
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט