"בוא נגיד רק לרגע שהשיחה הזאת שפויה. איך אני אקנה את הרגשות של עצמי אם הרגע ראינו שהם קבורים מתחת לבניין?" שאלתי את לאוניד.
"מאיפה אתה יודע שהם שם?"
"מה?"
"מאיפה אתה יודע שהם עוד שם? הרגשות אני מתכוון."
"מה זאת אומרת? אני קברתי אותם שם, זוכר? ולידי חפרו מנצור וערן ואביב וטל..."
"טוב לא צריך לעשות לי רשימה, הייתי שם."
"בדיוק! היית שם וראית שקברנו אותם וטל אפילו התעקש להגיד קדיש."
"טוב טל מטומטם אבל הוא יופי של צלף. תחשוב על זה, זרחי, אולי היה ביקוש ושדדו את הקברים."
"על מה אתה מדבר?"
"על שוד אני מדבר. יש אנשים שקונים ויש אנשים שחסר להם, אז הם גונבים. חסר כסף שודדים בנק, חסר רגש שודדים קבר. מה יש לא להבין?"
בהיתי בלאוניד, נזכר בהרצאה ששמעתי פעם על סימנים של פסיכוזה, מנסה להיזכר אם הוא תמיד היה ככה ופשוט לא שמתי לב, או שזה משהו חדש שהתפתח עם השנים.
אבל לאוניד היה שלֵו ורגוע כאילו הרגע דיברנו על מזג האוויר.
"אם אתה רוצה שנפתור את זה כדאי שנזוז עכשיו," הוא אמר והושיט לי יד כדי לעזור לי לקום ואז הוא נכנס לרכב והתיישב במושב הנהג .
"נראה לי שעדיף שאני אנהג עכשיו," הוא אמר.
"No shit," אמרתי לו. לקחתי עוד לגימה מהבירה והתיישבתי לידו. התחלנו לנסוע ולא שאלתי לאן.
"אתה יודע, לאוניד, אף פעם לא חשבתי שאתה תסביר לי על רגשות," אמרתי לו.
הוא חייך. "גם לפסיכופתים יש רגשות, פשוט לא כאלה שהם איך נגיד... מיותרים. אבל זה לא עניין של רגשות."
"אז של מה?" "של ביזניס. ובביזניס יש תמיד את מי שמוכר ומי שקונה." הוא עצר את היונדאי מחוץ לבניין משרדים גבוה. "בוא," אמר לי, "שלא נאחר לפגישה."
יצאתי אחריו מהרכב. "איזו פגישה? לאן אתה לוקח אותי?"
"אני לוקח אותך לשופינג אצל דוקטור אורן – הבסט של הבסט פסיכיאטר מומחה."
המשך יבוא...
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט