דוקטור אורן ישב על כורסה אפורה ועל הברכיים שלו שכב אוגר שמנמן.
"יש לנו חצי שעה–ארבעים דקות גג, אחר כך אלברט חייב שנ"צ," הוא אמר וליטף בעדינות את הראש של האוגר.
אני יכול להישבע שהאוגר חייך אליו. לאוניד אמר לו שאין לו מה לדאוג, שאין לנו שום רצון לעכב אותו.
"אנחנו צריכים לקנות קצת רגשות בשביל החבר שלי זרחי, הוא קבר אותם במסגרת השירות הצבאי והבנתי שיש לך את הסחורה הכי טובה," הוא אמר.
דוקטור אורן חייך. "יש לנו סחורה מגוונת. הכול תלוי כמובן בתקציב וברגשות שתרצו – יש לנו רגשות אשם, אושר עילאי, חרטה, אומללות, יש רגשות של תשושי נפש, יש של שחקנים, של אימהות טריות, של עריצים."
"יש אנשים שרוצים רגשות של עריץ?" שאלתי.
"תלוי מה אתה מחפש. אם אתה רוצה חשיבות עצמית ברמה גבוהה אז כן. עשרים גרם חשיבות עצמית של עריץ ואתה מסודר עשר שנים קדימה," הוא אמר ופנה אל האוגר, "אלברט, תביא את המשקל."
האוגר קפץ מהברכיים של דוקטור אורן לרצפה ורץ לקצה החדר, גורר בקושי משקל מטבח דיגיטלי. רציתי לקום לעזור לו אבל דוקטור אורן הרים את היד לסמן לי לא לזוז ואמר בשקט,
"זה בונה לו את הביטחון העצמי, תן לו לבד." אחר כך הוא ארז לנו חמש מאות גרם רגשות אשם, קילו שש מאות הזדהות, קילו וחצי רגישות וקיבלתי חמישים גרם רחמים עצמיים על חשבון הבית. דוקטור אורן אמר שכדי להיות מאושר באמת צריך קצת אומללות בחיים. שילמנו במזומן, כיאה לעסקה שהשתיקה יפה לה, והקפצתי את לאוניד הביתה.
שנה אחרי כבר התחתנתי עם ירדן.
שלוש שנים אחרי החתונה גיליתי שהיא בוגדת בי עם איזה טמבל מהמשרד שלה והלב שלי נקרע. ככה זה אחרי קנייה של קילו וחצי רגישות.
ירדן עזבה את הבית ועברה לגור עם הטמבל מהמשרד ואני בתגובה נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה שבוע. לא עניתי לטלפונים ולא רציתי לראות אף אחד. אבל ערב אחד היו דפיקות עקשניות בדלת וכשפתחתי אותה עמד מולי לאוניד.
ביד אחת הוא החזיק שני בקבוקי בירה וביד השנייה את חפירה.
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט