עשרים שנה עבדתי במקצוע הזה.
כשהתחלתי, הייתי ילדה בת עשרים ואחת. אז המקצוע עוד נחשב ולא כל אחת יכלה להתקבל. והבנות שכבר התקבלו, התחילו בתור אורזות מתנות, ולקח זמן עד שהן קיבלו כנפיים, אם בכלל.
אבל אני, ישר התחלתי בעבודת שטח. בכל זאת, באתי משושלת של פיות שיניים. הסבתא רבתא שלי הייתה פיית שיניים, סבתא שלי הייתה פיית שיניים, אמא שלי הייתה פיית שיניים ויש לי גם בן דודה שעבד כמה שנים כפיית שיניים לפני שהוא עבר לגור בגרמניה עם החבר שלו.
השנים הראשונות היו חלום, את המשמרות שלי עשיתי עם קארין. אני הייתי אוספת את השן ומניחה את המתנה מתחת לכרית, וקארין הייתה גובה את ההשתתפות העצמית מההורים. אחרי שהיינו מפקידות במשרד את השק עם השיניים, היינו יושבות בבית הקפה שמתחת למשרד. קארין הייתה מזמינה קפה ובורקס תפוחי אדמה. היא לא אהבה מתוק, גם לא ממש אהבה ילדים, בגלל זה היא התעסקה עם הגבייה.
באותה תקופה גברים עפו על פיות שיניים, בעיקר רופאי שיניים. אני לא יודעת למה אבל משהו בחיבור בין רופא שיניים לפיית שיניים נראה לי קצת קינקי. לקארין זה לא הפריע.
"אויש, תשתחררי כרמית, את לחוצה מדי," היא אמרה לי פעם כשהיא טובלת את הבורקס שלה בכוס הקפה. "תראי אותך, את לא מרשה לעצמך כלום. הכנפיים שלך תמיד מצוחצחות. השמלות הכי נוצצות. בחיים לא נמרח לך האיפור."
"מה הבעיה בזה שאני מסודרת?" שאלתי, מחבקת את כוס התה שלי.
"את לא חווה את ההתרגשות של מה שאסור. זה שאת פיה לא אומר שאת רובוט," היא ענתה לי.
"כמו מה למשל?"
"את באמת לא יודעת?"
"יודעת מה?"
"שהבנות אומרות שאת מתנהגת כאילו תקעו לך את השרביט בתחת. את אף פעם לא טועמת מהשוקולדים של הילדים. אף פעם לא החלפת בין המתנות שלהם סתם בשביל הכיף, או עפת מעל המהירות המותרת."
"אבל זאת העבודה."
קארין נאנחה. "את מקרה אבוד אבל אני אוהבת לעבוד איתך. את מסודרת וחברה טובה." היא הסתכלה בשעון. "יאללה אני חייבת לזוז, יש לי דייט," היא אמרה.
"עם מי?"
"עם דוקטור שניידר. זוכרת אותו? רופא השיניים של הילדים?"
"לא אמרת שהוא קצת סוטה?"
"בדיוק," היא אמרה, נתנה לי נשיקה על הלחי ועפה.
שבוע אחרי השיחה הזאת הכול התפוצץ. היינו באיזה בית בצפון העיר. אני נכנסתי לחדר הילדים והתחלתי לחפש את השן, וקארין הלכה לדבר עם ההורים.
אבל עוד לפני שמצאתי את השן שמעתי שתי חבטות מכיוון הסלון. רצתי לשם וראיתי את קארין על הרצפה, מעליה עמדה האמא. דבר ראשון ששמתי לב אליו הוא שהכנף של קארין שבורה. שיהיה ברור, אני אישה מאוד רגועה, לא סתם בחרו אותי לפיית השנה שבע שנים ברציפות, אבל שם איבדתי את זה והורדתי לאמא כזאת סטירה שנשאר לה סימן של כף יד מנצנצת על הלחי. ניצלתי את ההלם שלה, הרמתי את קארין ועפנו משם.
אחר כך במיון קארין סיפרה לי שהיה לה רומן עם האבא... אל תשאלו איזה בלגן זה עשה גם בסוכנות וגם מחוץ לסוכנות. פתאום כל הנשים המתוסכלות החליטו לתמוך בשרונה, האישה הנבגדת. וכל ביץ' שאי פעם ניסתה להתקבל לעבודה אצלנו ולא הצליחה, או שיצאו לה העיניים מהשמלות שקיבלנו מהסוכנות, או סתם היה לה יום רע, החליטה להצטרף ל"מאבק". עברו כמה שבועות וקארין שוחררה להשתקם בבית עם שבר מורכב בכנף. ואני... אותי השעו לחודש אחרי ששרונה התראיינה בכל מקום והצטלמה עם סימן הסטירה המנצנצת שנשאר לה.
אז במשך חודש הסתגרנו בדירה של קארין, רואות מדי פעם בחדשות כל מיני הורים כפויי טובה שלכלכו על המקצוע וסיפרו שם כל מיני שטויות. שאנחנו מביאות מתנות זולות, שיש פיות שגובות את ההשתתפות העצמית אבל לא מעבירות לסוכנות, שאנחנו משאירות נצנצים בכל מקום וסיוט לנקות את זה. היו אפילו כמה ילדים שהלכו להפגין ליד המשרדים של הסוכנות. עיתונאים לא הפסיקו לצלצל אליי ואל קארין. אבל אני לא הרשיתי לה לענות, ידעתי שאם מישהו ישאל אותה מה דעתה זה לא ייגמר טוב.
קארין כבר לא חזרה לעבוד, היא מקבלת קצבה מביטוח לאומי על תאונת עבודה. אותי החזירו אחרי חודש כי בכל זאת הגעתי ממשפחה עם המון קשרים. אבל כבר לא יכולתי לצאת לשטח כי כולם הכירו את הפנים שלי. אז מצאו לי עבודה משרדית.
הרבה בנות התפטרו באותה תקופה. להיות פיית שיניים כבר לא היה מקצוע מבוקש. אחר כך התחילו להביא פיות תאילנדיות בחצי מחיר. אבל גם זה לא עזר, הנושא לא ירד מהכותרות. ואז קבוצה רדיקלית של הורים הזויים התחילו להחביא לילדים מתנות בעצמם.
מאז הסוכנות כבר נסגרה.
קארין התחתנה עם דוקטור שניידר, סוטה־סוטה אבל מרוויח יפה. פעם בשנה הם טסים לחופשה בקוסטה ריקה.
ואני מפעילת ימי הולדת באזור הדרום. זה דור שכבר לא מכיר את הסיפור שלי וילדים מתים על פיות. מספיק שאני עושה סיבוב תעופה קטן מעליהם ומפזרת קצת נצנצים והם שלי.
אבל עד היום אני מרגישה צביטה קטנה בלב כשאיזה ילד מחייך אליי חיוך עם שן חסרה.
© כל הזכויות שמורות לנתנאל אלבר