את פרופסור כץ (או כמו שאני קוראת לה ביני לבין עצמי – פרופסור קֵץ) לא אהבתי מהרגע הראשון.
תמר, הבת שלי, אומרת שזה בגלל שהיא מתקשרת לי עם הסרטן.
אבל אני חושבת שגם אם הייתי פוגשת אותה בתור לקצב, לא הייתי סובלת אותה. יש לה פרצוף, לא הפנים שלה עצמן, אלא יותר המבט המתנשא שלה, שמבחינתי הוא מנחת מושלם לכאפה.
כשהתיישבתי מולה בפעם הראשונה, אחרי שהיא התעלמה ממני במשך כמה דקות, מתעמקת בניירת שהבאתי לה, היא הרימה אליי מבט ובחנה אותי כאילו אני גבינה שפג תוקפה.
"אני מקווה שאת מבינה את המצב שלך, אין לך עוד הרבה זמן, אולי חודשיים."
"תשמעי, איילה," אמרתי לה בכוונה בשביל לעצבן.
"פרופסור כץ," היא תיקנה אותי.
"למה דווקא חודשיים? למה לא שבועיים? למה לא שנתיים? איך הגעת למסקנה הזאת?"
היא נאנחה ועשתה לי פרצוף של 'מה את חושבת, שאת הראשונה שמתחכמת?'
"לא חודשיים, עד חודשיים." היא נגעה במסגרת המשקפיים שלה. "אני אשת מדע," היא המשיכה, "וטיפלתי במספיק מקרים. לפי הסטטיסטיקה אין לך עוד הרבה זמן וגם החודשיים האלה זו תחזית מאוד אופטימית."
אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאם אין לי הרבה זמן, הדבר האחרון שאני רוצה זה לשבת מול האישה הזאת. וגם חשבתי, שאם ככה היא נראית כשהיא אופטימית... שאלוהים יעזור.
"אני לא חוזרת לאהבלה הזאת," אמרתי לתמר, למוחרת כשישבנו אצלי במרפסת.
"אמא, אל תגזימי, היא האונקולוגית שלך, את לא יכולה לעשות איתה ברוגז."
"תמר, אני לא מסוגלת! יש לה אנרגיות קשות, ווייב של סוכת אבלים."
"טוב אמא, די עם השטויות, מה היא אמרה לך תכלס?"
"היא אמרה שיש לי עד חודשיים לחיות, ואחר כך אמרה לי שאני מתאימה להשתתף בניסוי."
"מה זה הניסוי הזה?"
"לא יודעת, אני לא שפן..."
"אמא!"
ליטפתי את הראש של תמר. השיער שלה ארוך ויפה. גם לי היה פעם שיער ארוך, לא רציתי שהיא תדאג.
"תמרי, זה ניסוי שבמקסימום, בתחזיות האופטימיות של מלכת האופל פרופסור קֵץ, יוסיף לי עוד שישה חודשים."
"אבל אמא, ברור שעדיף שתחיי עוד חצי שנה, זה כבר שמונה חודשים. עדיף מחודשיים."
"אני רוצה ליהנות ממה שנשאר לי," אמרתי לה, "לא לסבול מתופעות לוואי של תרופה ניסיונית שמונה חודשים."
תמר שתקה. תמר היא לא ילדה ששותקת, אבל מאז שחליתי היא עוצרת את עצמה מלהתווכח איתי. נראה לי שהיא קצת מפחדת שוויכוח יהיה הזיכרון האחרון שלה מאמא.
אז אחרי שהפרופסור הקציבה לי עד חודשיים, החלטתי שבחודשיים האלו אני מנצלת את הזמן עד הסוף. כשאת עסוקה אין לך זמן לפחד מהמוות.
תמר לקחה חודשיים חל"ת מהעבודה ובגיל שלושים ושתיים חזרה לגור עם אמא. מה לא עשינו בחודשיים האלו? אכלנו במסעדות הכי יקרות, הלכנו להופעות, להצגות, עשינו ימי ספא. כל מה שלפני רק חלמנו עליו דחסנו לחודשיים. עברו חודשיים ותמר חזרה לעבודה ולדירה שלה, אבל עדיין נפגשנו פעמיים בשבוע ויצאנו לאיזה בילוי מפנק כי תמיד זה יכול להיות הבילוי האחרון. חצי שנה עברה, שהפכה לשנה ועוד שנה.
ואחרי שלוש שנים נמאס לי. קבעתי פגישה עם הפרופסור, אבל הפעם הלכתי אליה עם מיקי.
כשנכנסנו למשרד שלה הרגשתי כאילו אני נשאבת אחורה בזמן. היא לא השתנתה, אותה הבעה ואותם ווייבים של שואה.
היא הסתכלה במסמכים ועברה לבהות במסך המחשב על השולחן שלה ואז היא התפנתה אליי.
"אני רואה שהמסמכים שהבאת לי הם מלפני שלוש שנים."
"נכון."
"יש ממצאים חדשים?"
"אני הממצא החדש," עניתי לה והמשכתי לפני שהיא הספיקה לשאול, "לפני שלוש שנים הספדת אותי והנה, אני בחיים שמחה ומתפקדת."
"ולא הבאת איתך פט־סיטי? ביופסיה?"
"למה את צריכה פט־סיטי? תראי אותי, הייתי אמורה כבר למות ארבע פעמים לפי התחזיות שלך."
"אז מה את עושה פה?" היא שאלה אותי ובחנה את מיקי.
"אני תובעת אותך."
"תובעת אותי?" היא החזירה את המבט אליי.
"כן, זה מיקי, תכירי, עורך הדין שלי."
"על מה בדיוק...?"
"על מה?! חודשיים חיכיתי למות ובינתיים ביליתי ורוקנתי את תוכניות החיסכון שלי על חוויות שלא אשכח עם הבת שלי כשברור לי שעוד שנייה אני מתה ונשאר לה עוד קצת בשביל להתחיל את החיים. אבל לא! אני לא מתה! ובינתיים תמר ואני כבר התרגלנו לרמת חיים אחרת. לסרטים, להצגה טובה פעם בשבוע, מסעדות בשרים, לטיפולי ספא. אם הייתי מתה באמת אחרי... סליחה עד חודשיים, הכול היה בסדר. שלא נדבר על זה שאז הייתה לי פוליסה של ביטוח קבוצתי, שהייתה מסדרת את תמר. אבל רוצה לנחש מה קרה?"
"זה לא המקום ו..."
"אז אני אספר לך," התעלמתי מהתשובה שלה, "הביטוח הקבוצתי הוא עד גיל שישים ואתמול חגגתי שישים. בלי ביטוח ועם מינוס של השמחות, שעכשיו גם אין מה שיכסה אותו."
הפרופסור נעמדה. האמת, לא היה ממש הבדל, היא הייתה נמוכה ממש. "צאו מהמשרד שלי, אין לי זמן לשטויות האלו," היא אמרה.
"חצופה! את הבטחת לי מוות בטוח תוך חודשיים. הכול היה מסודר לי בראש. מה אני אמורה לעשות עכשיו?"
"גברת! אם את לא יוצאת, אני מזמינה משטרה!"
מיקי משך אותי החוצה בכוח. "אל תדאגי, אנחנו נשחיל לה את הצורה," הוא אמר והגיש לי כוס מים.
ובאמת כבר לא דאגתי. מיקי הוא חבר טוב שלי וגם עורך דין פצצה, כזה שלא יודע להפסיד.
תבענו לה ת'תחת, לפרופסורית הזאת. למזלי השופט היה אחלה וגם, אם להגיד את האמת, הוא חייב למיקי כמה טובות.
בקיצור, היום אני חיה על קצבה חודשית נדיבה שהפרופסור מעבירה לי בכל עשירי לחודש בפסיקת בית המשפט.
ותהיו בטוחים שבפעם הבאה אם החצופה הזאת נותנת למישהו גג חודשיים והוא לא מת – היא תעשה לו וידוא הריגה בעצמה.
© כל הזכויות שמורות לנתנאל אלבר