לפני הגיוס, אבא שלי סיפר לי על הטיול שהוא עשה להודו אחרי שהשתחרר. הוא קרא לו מסע. הוא סיפר שהוא טייל בהודו אבל בעצם שם הכיר את עצמו.
התעוררתי מזיע על הספה. הראש כואב. היה לי קשה לפקוח עיניים, איכשהו גיששתי לטלפון ופקחתי אותן בכוח. השעה הייתה שבע וחצי. יש לי שעה להתארגן. אמא שלי אומרת שצריך לצפות לטוב ולא לרע. "היום יהיה יום טוב, היום יהיה יום טוב," מלמלתי לעצמי, קם בקושי מהספה ומדדה לכיוון המקלחת. מים קרים שוטפים אותי ואני מנסה לא לחשוב, וגם לא לעצום עיניים. כי כשהן נעצמות... לא לחשוב על זה... "היום יהיה יום טוב."
שמונה בבוקר, הצלחתי להתלבש והלכתי למטבח להכין קפה. הכאב נפרד זמנית מהראש ועבר לעורף. "היום יהיה יום טוב." הוצאתי כוס זכוכית מהארון.
דלת נטרקה, הכוס נפלה מהיד שלי והתנפצה לרסיסים... בום!
"עומר... עומר." אני לא רואה כלום, עשן וצרחות בעברית ובערבית. הצעקות מתקרבות, ריח של בשר חרוך. אביב זוחל אליי. "עומר, עומר, אתה בסדר?" רימון נזרק ואני קופא משותק מפחד.
"עומר!" נעמה עומדת מעליי. העשן מתפוגג, הכאב חזר לראש, לוחץ על העיניים. "זאת רק כוס, שום דבר לא קרה." הסתכלתי עליה וניסיתי להבין איפה אני ואיך היא הגיעה לכאן.
היא חייכה אליי. "אמרתי לך שאבוא בבוקר, לא שמעת את הדלת?"
שתקתי. הנחיריים שלי עוד מלאים בריח השריפה. 'אידיוט! נותן לאחותך לטפל בך כמו איזה נכה.'
"אני אכין קפה," היא אמרה.
רציתי להגיד לה תודה, אבל הרגשתי שאם אני אפתח את הפה אני אתפרק מולה עכשיו. מול אחותי הקטנה.
היא הניחה על השולחן כוס קפה שחור וחם. רציתי לשתות אבל הגרון שלי ננעל. ניסיתי בכל זאת, ואז התחלתי להשתנק.
אוויר לא נכנס. צעקות "חובש! חובש!" מנסה לזחול ונתקל במשהו, גוף של בן אדם. הפנים שלו מול הפנים שלי – עידן! העיניים שלו פעורות אבל המבט שלו ריק. סביבי צרחות, אביב מנער אותי ואני מבין שזה אני שצורח.
טפיחות על הגב שלי, שוב ריח חזק של קפה.
"אתה בסדר? נחנקת."
"אני בסדר." אני לא מרגיש בסדר, כאב הראש מתחזק ואני עוצם עיניים. טעות של טירונים. אביב מסתכל עליי. "מה תעשה עכשיו, קפלן? שוב תשתפן?" הוא שואל.
פקחתי עיניים אבל הוא לא נעלם, נשאר עקשן כמו שאביב יודע להיות, לא מדבר הרבה אבל לא מוותר. וכשהוא מדבר כל מילה חודרת בול. אני מנסה לא לחשוב על אביב, גם לא לחשוב על אמא של אביב שחיבקה אותי בשבעה. "גיבור" היא קראה לי ואני התכווצתי מגודל המילה.
היא לא יודעת כלום, אמא של אביב. אני פחדן, פחדן גדול. גם שם וגם פה, מת מפחד לספר לה מה קרה. וגם עכשיו אני לא מסוגל להסתכל לאביב בעיניים.
'פחדן, אפס, פחדן. תראה אותך בקושי קם למקלחת, אחותך צריכה לטפל בך כמו איזה מסכן כי אתה לא מתמודד עם כלום.'
"היום יהיה יום טוב."
ניסיתי לקום, אבל הגוף שלי לא הגיב. לפעמים אני מרגיש כמו גידול לא רצוי בגוף של עצמי. כאילו הוא רק מחפש הזדמנות לפלוט אותי החוצה. שכבר יפלוט אותי החוצה.
אני מנסה לקום, שוב הגוף לא מגיב.
"מה קורה, עומר?"
אני קפוא.
רימון מתפוצץ, רעש חזק, האוזניים שלי נאטמות ואני לא שומע כלום. אביב צועק אליי משהו ואני מנסה לסמן לו שאני לא מבין מה הוא אומר, לצעוק לו שקשה לי לזוז, אבל אני לא יודע אם בכלל יוצא לי קול. סביבנו עשן ואני מרגיש כמו בסרט אימה אילם. אני מפחד. אביב מתרומם, מסמן לי לחפות עליו. אני לא רואה כלום, ולפני שאני מצליח להתרומם בעצמי הוא נוחת בחזרה לידי.
הרגשתי יד על הגב שלי, נעמה ניסתה להגיד לי משהו. המאמץ הזה, רק לנסות להקשיב. אלוהים.
היא סימנה לי לנשום.
הפסיכולוגית לימדה אותי תרגיל נשימה – לקחת שאיפה גדולה ואז עוד קצת ולהוציא אוויר לאט. אבל עכשיו אני לא מצליח לקחת אוויר. הריאות שלי התקשו, הגוף התאבן.
במקום נשימה עמוקה אני נושם קצר ומהר, זה מה שאני מצליח.
אביב נושם איתי נשימות קצרות של מי שמנסה לבלוע רגעים אחרונים של חיים, הדם זולג לו על העיניים והוא מנסה לדבר. אני לא יודע אם הוא מצליח, אני לא שומע כלום.
"אולי לא היום."
"מה לא היום?" אני מנסה להבין את המילים האחרונות שלו.
"אולי לא נצא היום." זאת נעמה. אני מסתכל לצדדים, אני בבית, יושב על הרצפה. איך הגעתי לרצפה בכלל?
'בשביל מה נשארתי בחיים? בשביל מה? אני אפילו לא מצליח לחיות אותם.'
איכשהו הרמתי את עצמי לעמידה. הראש מתפוצץ. 'אני חייב לצאת מהבית, נעמה הגיעה במיוחד. כמה אפשר לחיות כמו בובת סמרטוטים.'
היא הסתכלה בי בחשדנות. "אתה בטוח?"
"אני רוצה לנסות," עניתי לה. 'יא אפס, תצא, פשוט תצא בלי ניסיונות, די עם הדרמות, תצא כבר מהבית.'
"נעשה סיבוב קצר באוטו ונחזור," היא אמרה ופתחה את הדלת.
מחוץ לדלת עמד אביב. הדם זרם על הפנים שלו ועכשיו הצלחתי לשמוע מה הוא אומר. "לא היום, קפלן, לא היום."
לפני הגיוס, אבא שלי סיפר לי על המסע שלו בהודו. המסע שלי אחרי השחרור מתקיים ממש כאן, כל יום, בין ארבעה קירות.