כשהייתי בן אחת עשרה, הגיע לאזור שלנו לונה פארק נודד. המפעילים התמקמו בשדה ליד השכונה ואני רצתי לשם אחרי בית הספר כדי לראות איך מורידים את הציוד מהמשאיות הגדולות ומקימים את המתקנים.
אחר הצוהריים, כשהמקום נפתח, אבא לקח אותי לשם.
אני חושב שהספקתי סיבוב אחד בגלגל הענק וחצי צמר גפן מתוק אבל לא יותר מזה, כי אז אבא נתקע בשירותים. הוא נכנס לשירותים הניידים, וכשרצה לצאת הוא סובב את הקרסול ונפל קדימה, כך שהגוף שלו נתקע בין הדלת לאסלה.
צעקתי לעזרה והתאספו כמה אנשים שניסו לעזור לאבא, אבל אף אחד לא באמת הצליח לחלץ אותו. בסוף הגיע מנהל הלונה פארק, להרגיע את כולם, וסיפר שהוא דיבר עם איזה מחלץ שהוא מכיר, מומחה בתחום השירותים הכימיים. "אל תדאג ילד," הוא אמר וליטף את הראש שלי בכף היד המחוספסת שלו, "זה מספר אחת בארץ. הוא הבטיח שגג שלושה ימי עסקים הוא מגיע."
ולפני שהספקתי לשאול משהו הוא פשוט נעלם. תוך עשר דקות כל מי שניסה לעזור גם התחפף ונשארתי מול תא השירותים לבד.
בערב, כשכבר התחיל להחשיך, הצטרף אליי הליצן שעבד בכניסה. הוא הביא איתו מזרן ואפילו כוס עם שוקו חם. שתיתי את השוקו, והוא בינתיים הוריד את האיפור. ישבנו קצת בשקט, נראה לי שהוא לא ממש ידע מה להגיד וגם אני לא ממש רציתי לדבר.
אחר כך הגיע בנימין, המפעיל של הגלגל הענק. הוא הביא קצת זרדים והדלקנו מדורה קטנה. בנימין הוציא חבילת מרשמלו חצי אכולה וסיפר שהוא ממש רצה להביא חבילה שלמה אבל מהרגע שהוא הכריז על דיאטה הוא לא מסוגל להפסיק לאכול.
אחר כך העברנו לאבא קצת מרשמלו מתחת לדלת התא והליצן הוציא מפוחית. הוא ניגן לנו קצת, עד שאבא צעק מהתא שהוא רוצה לישון ושנפזר את ההפגנה.
בבוקר, אחרי שהצלחתי להשחיל לאבא מתחת לדלת השירותים סיגריה וגפרורים, הוא אמר לי שאלך קצת למתקנים.
"לך תיהנה, ולי יהיה קצת שקט."
הלכתי, אבל לא הייתי מסוגל ליהנות באמת בזמן שאבא תקוע.
מצאתי את בנימין ליד הגלגל הענק ושאלתי אותו אם הוא צריך עזרה במשהו. בנימין שלח אותי להכין לו קפה ואחר כך החלפתי את ולדימיר שיצא להפסקת צוהריים וכייסתי אנשים שעמדו בתור למתקנים. את הכסף העברתי לבנימין ואת שאר הדברים הוא אמר שאני יכול לשמור לעצמי.
למזלי, זה היה בשנות השמונים, אז אנשים לא החזיקו ניידים, אבל כן כל מיני דברים מעניינים אחרים. כשוולדימיר חזר, היו לי אולר, מסטיק בזוקה, שני אסימונים, קופסת גפרורים ובלון ארוז. זאת אומרת קונדום. אבל בגיל אחת עשרה לא היה לי מושג במה מדובר.
בערב שוב עשינו קומזיץ ליד השירותים. הפעם חוץ מהליצן ומבנימין הצטרפו גם אריה מהדוכן של השערות סבתא ובועז מהקליעה למטרה. הם הוציאו שלושה בקבוקי וודקה.
הליצן חיבר כמה קשיות ביחד והשחיל לאבא מתחת לדלת שישתה איתם. אחרי כמה דקות של שתייה הם סיפרו לי על עצמם. הליצן שנראה עצוב בלי האיפור אמר שהוא כמעט טבע באמבטיה כשהוא היה קטן, אז נהיה לו קצר בשרירי הפנים. "
אני בעצם מחייך עכשיו, אבל השרירים בפנים שלי שרופים."
"זה לא עובד ככה, אי אפשר לחטוף קצר בשרירים," אמרתי לו.
"מים וחשמל לא הולכים ביחד, לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה," הוא אמר.
"הוא משקר," אמר אריה, "הוא כמעט טבע בסחנה כי הוא שוחה כמו ילדה, בגלל זה הוא חטף את הקצר בפנים."
"אי אפשר לקבל..." ניסיתי לענות לו, אבל אז בועז התחיל לספר איך אבא שלו ניסה למכור אותו ואת אחותו המזוקנת לקרקס העיוותים, ובנימין סיפר על הבולימיה שלו ועל הדרך דפק שתי חבילות ביסלי בצל.
"ומה הקטע שלך?" שאלתי את אריה, שנראה הכי יציב נפשית בחבורה.
"אני? אין לי קטע, אני מפרדס כץ."
"כל הכבוד!" אבא צעק לו, חצי שיכור מהשירותים.
אחרי שלושה ימים הם התחילו לקפל את המקום. אספו את כל הציוד חוץ מתא השירותים עם אבא. כשהכול הועמס על המשאיות, הם באו להיפרד.
וולדימיר אמר לי שיש לי עתיד מזהיר בתור כייס. "תעשה משהו עם הכישרון שלך, ילד," הוא אמר ונתן לי צביטה בלחי וופל שוקולד.
בנימין נתן לי ביד רועדת חבילה סגורה של מרשמלו ואמר לי שהוא מתחיל דיאטה קטוגנית. "זה רץ חזק עכשיו באמריקה," הוא אמר, נתן לי חיבוק ואז רץ להקיא.
ואחרי שכולם כבר עלו על הרכבים הגיע גם המנהל. עמדנו שנינו בשדה מול תא השירותים, והוא הושיט לי מעטפה עם תשלום למחלץ.
"באמת אתה משאיר אותנו ככה?" שאלתי אותו.
"אין מה לעשות, ילד, בעלי מקצוע בארץ אין להם מילה. לך תדע מתי הוא יגיע," הוא אמר והתרחק לכיוון המשאיות.
קפצתי הביתה וחזרתי עם שני בקבוקי בירה קרה. באחת תקעתי את הקשיות של אבא, ואת השנייה שתיתי בעצמי. זה היה דוחה, אבל סיימתי את כולה.
אחרי שעתיים שכבתי ליד השירותים עם כאב ראש מטורף, ואז הגיע הטנדר עם המחלץ. הוא יצא מהרכב עם שני ארגזי כלים.
"כאן זה החילוץ?" הוא שאל.
התרוממתי אליו בקושי. "גבר, יש מצב שאתה חוזר מחר? אני לא מסוגל להרים את הראש," אמרתי לו ונשכבתי בחזרה.
"כוסואומו כל הלקוחות במדינה הזאת," הוא אמר ואסף את הציוד שלו בחזרה לטנדר.
© כל הזכויות שמורות לנתנאל אלבר