מינו קוראת לי אמא. ככה המטפלים קוראים לזקנים שלהם, ואני הזקנה של מינו. לפעמים אני חושבת שמינו ואני קצת כמו זוג נשוי בשידוך, ולפעמים כמו אמא וילדה, אבל היא האמא ואני הילדה.
בבקרים מינו לוקחת אותי לגינה הציבורית. היא דוחפת את כיסא הגלגלים עד הספסל שליד הברזייה, ושם כבר מחכות לה שתי חברות עם הזקנים שלהן.
מינו מתיישבת לידן, ואותנו הזקנים הן גם שמות אחד ליד השני, במין מפגש מאולץ משלנו. לזקנים שלהן קוראים ראובן ודליה. ראובן רוב הזמן שותק ומדי פעם ממלמל לעצמו. ודליה דמנטית. היא, לא מפסיקה לדבר, אבל אף פעם לא לעניין.
הלוואי שיכולתי לדבר.
הייתי מבקשת ממינו ומהחברות שלה שידברו בעברית, כי אני סקרנית לדעת על מה הן מדברות, וגם בגלל שלדבר בשפה זרה זה לא כל כך מנומס. אבל בעיקר הייתי רוצה להגיד לה תודה.
פעם אחרי שהיא קילחה אותי בעדינות ניסיתי, אבל אני כבר לא שולטת על הפה שלי ויצאה לי מין עווית מלווה בחרחור מוזר ומינו נבהלה. היא הייתה בטוחה שחטפתי שבץ והזמינה אמבולנס. מאז לא ניסיתי יותר.
על ספסל בקצה השני של הגינה יושבת מטפלת עם ילד קטן שאוכל בננה. החברה שלה מרימה פעוט מתולתל ומנסה לנגב לו את האף אבל הוא מנענע את ראשו במהירות ומושיט ידיים קטנות ושמנמנות לכיוון המגלשה, כאילו הוא מנסה לעוף אליה.
אני מסתכלת על הילדים ונזכרת שפעם שאלתי את אמא שלי איזו ילדה הייתי. היא שתקה כמה דקות ואז אמרה, "היית ילדה נוחה," כאילו מדובר בספה או מזרן.
אני מדמיינת איך אני קמה מהכיסא, נותנת יד לדליה הדמנטית ואנחנו רצות למגלשה. אם יקרה דבר כזה, אני חושבת שמההלם המטפלות ישתינו במכנסיים. המחשבה שדליה ואני נחליף למטפלות כל כך מצחיקה אותי שכל הגוף שלי רועד. מינו קופצת.
"אמא את בסדר? אמא?"
אני רוצה לענות לה, אבל אני מפחדת שאם אנסה היא תזמין לי שוב ניידת טיפול נמרץ. וזה מצחיק אותי אפילו יותר, אבל אני מצליחה להחניק את הצחוק. אני לא רוצה לבלות שוב במיון.
המטפלת מצליחה לנקות את האף של הפעוט ומניחה לו לרוץ למגלשה. הילד שסיים את הבננה כבר מתנדנד.
מינו נפרדת מהחברות שלה ודוחפת אותי הביתה. בבית היא תנסה להציע לי אנשור ואני אסיט את הראש. את זה אני עוד מצליחה לעשות. ואז היא תגיד לי, "לא נורא אמא," ותאכיל אותי במרק מוזר וחריף שהיא הכינה. "זה הסוד שלי ושלך, אמא," היא תגיד ותשפוך את האנשור הדוחה לכיור.
מינו קוראת לי אמא, אבל היא ואני כמו זוג נשוי ששודך בכפייה וישן במיטות נפרדות.
בלילות מינו משאירה את דלת חדר השינה שלי פתוחה, ואני שוכבת במיטה ורואה אותה עומדת במרכז הסלון בפיג'מה ומסרקת את השיער הארוך שלה. לפעמים היא מדברת בשיחת וידאו עם הילד שלה וכשהשיחה מסתיימת אני שומעת אותה בוכה.
ובמיטה בלי קול גם אני בוכה.
בוכה בשביל שתינו – שתי נשים קבורות, אחת בתוך גוף לא מתפקד והשנייה בבית של אישה זקנה שהיא קוראת לה אמא.
© כל הזכויות שמורות לנתנאל אלבר