אזכרה

אנחנו עומדים ליד הקבר של אמא שלי, והאחים שלי מסתכלים לצדדים ומחפשים מניין. 

הם סופרים כמה גברים יש. שני אחים ואלעד, שני אחיינים והילדים שלי, שאחד מהם לא מאמין שאתה פוגש משהו אחרי המוות חוץ מתולעים, והשני בכלל לא בגיל. 

אבל לאחים שלי זה חשוב. לי חם, ולא אכפת לי בכלל. אני גם בטוחה שלאמא שלי לא ממש אכפת. וגם אם היה לה אכפת, אין מצב שהיא יודעת אם יש או אין מניין. אני מכירה את אמא שלי, אין סיכוי בעולם שהיא פה בחום הזה מרצונה החופשי. היא בטח נמצאת עכשיו ביקום מקביל – שוכבת בתוך אמבטיית קרח. 

הייתי הורגת עכשיו בשביל קרח. 

גם אני מנסה לספור זכרים, כאילו אם אספור שוב יהיו מספיק למניין ונוכל להתקדם מהחום הזה, לפני שאני מצטרפת (או מצרפת מישהו) לאמא. 

אם היינו רפורמים, תוך שנייה היינו סוגרים עניין. יש אותי ואת אחותי ועוד שתי גיסות. בקלילות היינו מגיעים למניין. יש מצב שגם ילדים מתחת לשלוש עשרה עוברים מניין אצל הרפורמים. לא מכירה את החוקים שלהם. 

בינתיים אני מסתכלת על שאר הקברים. כשאמא שלי מתה, היא נקברה יחסית בקצה ועכשיו בית הקברות התמלא כל כך שהיא במרכז שלו. כמעט לא הצלחנו למצוא את הקבר. והחום, איזה חום. לא פלא שהיא מתה קצת לפני יולי. היא בטח לא רצתה למשוך עוד קיץ. הספיק לה. 

השילוב של גלי החום שלי עם העמידה הזאת בשמש הופך אותי לחסרת סבלנות. אם אמא הייתה פה, היא הייתה מוציאה ממחטה מגוהצת מהתיק ומנגבת את הזיעה. אחר כך הייתה שולפת מניפה. בכל תיק הייתה לה לפחות מניפה אחת, תמיד, גם בחורף. היא הייתה מנסה לקרר את עצמה ואז מסתכלת עליי, מחייכת ומנסה לקרר גם אותי. 

האחים שלי ממשיכים לתצפת על בית הקברות. במרחק כמה מטרים מאיתנו מתקיימת אזכרה. הם סופרים כמה גברים אפשר לאסוף משם. אני לא חושבת שזה משנה לאלוהים אם בנות או בנים מתפללים אליו ומרגישה את כפות הרגליים שלי מתחילות להתנפח מהחום. אם הן יתפוצצו אהיה באמבולנס ממוזג. 

זה קצת מוזר להזמין אמבולנס לבית קברות. מעניין אם כתוב בפרוטוקול של מד"א שאם יש קריאה מבית הקברות, שיחכו קצת עם האמבולנס. כי אם זה עניין של דקות והבן אדם כבר הולך, חראם על הנסיעה, הוא כבר במקום הנכון. 

בינתיים אני חושבת שאפשר לרכוש קלאב קאר ולמכור מאווררים קטנים, שמשיות וכוסות עם קוביות קרח בבתי קברות. כמו האיש עם הארטיק בים. גם אפשר לדפוק על זה מחיר כי כשמישהו מת, פתאום הכול מתגמד, כולל תעריפים מוגזמים. 

המחשבות שלי נמסות ליזמות הבאה – סוס ועגלה. בעגלה יש גברים להשלמת מניין. מכל מיני סוגים, שיתאימו לכל כיס. מתלמידי חכמים במחיר מוגזם, ועד חילונים גמורים עם כיפה חד"פ במחירים נוחים. 

זהו, הם מסיימים להתפלל, תם הטקס, ולפני שחוזרים לרכב 

אני מניחה אבן על האבן שמכסה את אמא שלי ומנסה להרגיש משהו. אבל אני לא מצליחה להרגיש כלום. 

"בואי לאוטו," אני שומעת אותה לוחשת לי באוזן, "תרגישי אותי במזגן."

© כל הזכויות שמורות לנתנאל אלבר