עברתי הרבה דברים קשים בחיים שלי. אבל השריטה הכי גדולה שלי, זאת השריטה מהבגידה של אודי.
את אודי הכרתי בגן של זהבה. ישבתי בפינת הבובות ושיחקתי לבד עם עצמי. למה לי, ילד חברותי סך הכול, לשבת בגיל ארבע ולשחק לבד בגן ילדים? שאלה נהדרת, והתשובה היא אסף.
אסף הילד קקה הפיץ עליי שמועה שהוא ראה אותי אוכל נזלת. אם היינו בני שנה–שנתיים, מה זה לאכול נזלת? זה באהלן אהלן, מפסקת לפני השנ"צ של הגן.
אבל בגיל ארבע יש לך קצת יותר מודעות עצמית ומודעות קולינרית. הבעיות של אסף ושלי לא נבעו מכך שהיינו שונים, להפך. אסף ואני אהבנו את אותם הדברים ותמיד רבנו עליהם. על הלגו, על המכונית הצהובה בסלסילה של המכוניות ועל הפרוסה הראשונה של החלה של שבת. אבל באותם ימים רבנו על חגית. שנינו רצינו להיות חברים של חגית.
אחרי ארוחת הבוקר והמפגש, כולם הלכו לשחק בחצר, אבל אסף כבר הפיץ את השמועה ואף אחד שיחק איתי. אז שיחקתי לבד בפינת הבובות ואודי נעמד לידי.
"מי אתה?" שאלתי אותו.
"אני אודי, החבר הדמיוני שלך," הוא אמר.
"איך אנחנו חברים? אני בכלל לא מכיר אותך."
הוא משך בכתפיים והוציא מהכיס שלו מסטיק. "רוצה?"
לקחתי ממנו את המסטיק וניסיתי ללעוס. "אין לזה טעם."
"זה מסטיק דמיוני כמוני, הבנת?"
הנהנתי, למרות שלא הבנתי כלום. הוא התיישב לידי ומאותו הרגע, הפכנו לחברים הכי טובים. מאותו יום עשינו יחד הכול. טיפסנו יחד על עצים, שיחקנו כדורגל, התפלחנו לחדר של אחותי הגדולה כשהיא לא הייתה בבית, ברחנו מג'ורג'ט הכלבה הנשכנית של השכן מקומה שלוש, היינו בלתי נפרדים. לפחות זה מה שאני חשבתי.
אבל יום אחד, בזמן השנ"צ של הגן, התעוררתי מחלום רע מוקדם מהרגיל. כשקמתי לשטוף פנים שמעתי לחישות מכיוון פינת הבובות. הלכתי לשם עוד חצי ישן, ואז קלטתי אותם. אודי ואסף יושבים ומדברים בשקט.
"מה אתה עושה?" שאלתי את אודי.
"אנחנו רק מדברים," הוא ענה לי.
"איך אתם מדברים אם אני זה שמדמיין אותך?"
הוא רצה לענות לי, אבל אסף הקקה התערב ואמר שהוא יספר לגננת זהבה שאני לא מוכן לחלוק. "אתה יודע שהיא ממש כועסת כשלא חולקים," הוא אמר.
"אתה יודע מה עושים למלשנים בכלא?" שאלתי אותו.
"לא."
"גם אני לא, אבל כל פעם שאני מלשין על אחותי אבא שלי אומר לי את זה, חשבתי שאולי תדע."
אחר כך אסף הציע שהוא יחזיר לי את חגית תמורת אודי כאילו מדובר בקלפים של חבורת הזבל. אמרתי לאסף שאני מסכים לעסקה ושלא אכפת לי. אבל בפעם הראשונה הלב שלי נשבר.
היום אני כבר בן שלושים ושלוש. אם תשאלו אותי אני בקושי זוכר איך חגית נראתה. גם את אסף הקקה לא יצא לי לפגוש.
לעומת זאת, את אודי יצא לי לראות כמה פעמים בבית הקפה שבמרכז המסחרי. גם הוא כמובן כבר לא ילד, שמעתי שהוא הפך לסוכן ביטוח די מוצלח. בכל הפעמים שראיתי אותו, קלטתי שהוא רוצה לדבר איתי ולבקש סליחה. הוא אפילו ניסה לגשת אליי פעם, אבל קמתי וברחתי מבית הקפה כמו פחדן. ידעתי שבשנייה הוא ירכך אותי, הוא מכיר אותי מצוין – בכל זאת, אני דמיינתי אותו.
נסעתי הביתה כשאני מנגב את הדמעות שירדו לי ולא היו דמיוניות בכלל, ונזכרתי בעוד משהו שאבא תמיד אמר לי, "פעם בוגד תמיד בוגד."
לא הייתי סגור על אם זה נכון או לא נכון, אבל גם לא התחשק לי לבדוק.
© כל הזכויות שמורות לנתנאל אלבר