ירדן אמרה לי שככה היא לא מתחתנת איתי.
את ירדן הכרתי עוד בתיכון, והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמערכת היחסים הזאת תלך לחתונה. בסביבה הקרובה שלנו חשבו שזה יעבור ושאלו סתם פנטזיות של אהבה ראשונה. אבל ירדן ואני נשארנו ביחד. לא נפרדנו אפילו בזמן ששירתתי ביחידה. ובשירות כמו שלי, תאמינו לי, שום חברה לא שורדת.
ארבע שנים אחרי השחרור, הרגשתי שהגיע הזמן שנתחתן. סך הכול, זה השלב ההגיוני הבא. וכבר התחלתי להתרגש ואפילו אמרתי לה שבקרוב אני אציע לה רשמית. עם טבעת ולב מבלונים וכל השיט הזה. אבל היא, בלי להתבלבל, אמרה לי שככה היא לא מתחתנת.
"איך ככה?" שאלתי.
"כמו שאתה עכשיו. כמו שהשתחררת מהצבא, בלי רגשות."
"על מה את מדברת?" ניסיתי להיתמם, "אני מרגיש אלייך אהבה אפילו יותר מפעם."
"לא על הרגש הזה אני מדברת. חזרת בלי חרטה, בלי נקיפות מצפון, בלי הזדהות, חזרת איש אחר."
"את יודעת יפה מאוד שאי אפשר לשרת ביחידה כמו שלי עם כל הרגשות האלה," אמרתי לה.
אבל ירדן שילבה ידיים ואמרה בכעס, "אז תתחתן עם היחידה! ככה אני לא מתחתנת!"
הבנתי שזאת מלחמה אבודה. אז התקשרתי ללאוניד וכמה דקות אחרי כבר חיכיתי לו מתחת לבית. לאוניד ירד עם שני בקבוקי בירה קרים.
"תחגור," אמרתי לו, "אנחנו נוסעים."
"מה קרה, זרחי? מה הלחץ?" הוא נכנס ליונדאי וניסה להושיט לי בקבוק אחד.
"השתגעת? אני נוהג." הדפתי את הבירה והתחלתי לנסוע.
בחודשים הראשונים ביחידה הייתה לנו פסיכולוגית. קראו לה שני והיא נפגשה איתנו אחרי פעולות. היה לה חשוב שנעבד את הרגשות שלנו או איזה קשקוש כזה. אבל ירון המפקד אמר שהמפגשים איתה חובה והיחיד שקיבל פטור היה לאוניד בגלל ששני אמרה שחבל על הזמן שלו ושלה כי הוא פסיכופת.
"אני לא אוכל לטפל בו וגם לא במי שייפול לידיים שלו," היא אמרה לירון.
ערב אחד, אחרי שחזרנו מפעולה שהסתבכה, שני התווכחה עם ירון על זה שהיא צריכה לדווח על מה שקרה, כי מדובר באירוע חריג. ירון לא ממש אהב את זה – ומפה לשם אני לא אלאה אתכם, אבל מאותו היום לא ראינו אותה יותר.
ואנחנו נשארנו בלי פסיכולוגית ועם רגשות שצריך לעבד...
עד שלילה אחד ירון לקח אותנו לשדה נטוש בקצה המושב שבו הוא גדל. קיבלנו כולם אתי חפירה, כולם חוץ מלאוניד, ואחרי שירון העמיד אותנו בשורה הוא פקד עלינו לקבור את הרגשות שלנו.
"שימו לב, מחלקה! קוברים אמפתיה, רגשות אשם, הזדהות, חרטה, קורבנות, אומללות. שלושים שניות זוז!"
חפרנו באדמה. ירון ולאוניד האירו לנו עם פנס כמה דקות בשקט ואז ירון אמר לנו שיום אחד עוד נודה לו על זה ושמהיחידה שלו אף אחד לא יֵצא עם פגיעות נפשיות.
"תקברו הכול טוב־טוב, אלא אם אתה רוצים לעשות מילואים עם פוסט־טראומה, כי אצלי במחלקה אף אחד לא מתחמק ממילואים!" הוא צעק בזמן שחפרנו.
המשך יבוא
© נתנאל אלבר | אין להעתיק ללא קרדיט